בס"ד
 
  צור חשבון משתמש
התחבר
 
עמוד ראשי מאמרים וכתבות פורומים שליחת מאמר החדר שלי RSS הודעה פומבית  
תפריט
העמוד הראשי
מאמרים
פורומים
בדיחות
משחקים [1] [2]
הסיפור שאינו נגמר
סקרים
רדיו
קישורים
החדר שלי - סרוג אישי
מסרים אישיים
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
RSS
צור קשר
פרסם כאן!
 
עסקים
 
תיבת חיפוש
Google
 
מחוברים עכשיו
 
סקר
מה התכנון שלכם לחודש הראשון של החופש?

בגרויות
לעבוד
ללמוד נהיגה
לעשות פסיכומטרי
ללכת לקייטנה / מחנה
להתבטל
ללמוד תורה
לעזור לזקנים לחצות את הכביש
אחר (פרטו בתגובות!)
תוצאה
משאל

הצבעות: 587
תגובות: 7
 



דף ראשישלח מאמרהמאמרים המוביליםמאמר אקראי
שבת
בקטגוריית טורים אישיים/ואמונתך בלילות
 
מ: רבקה
יוצר: רבקה
אי-מייל: שלח אי-מייל
נוסף ב: יוני 11, 2009
עודכן ב: יוני 11, 2009
צפיות: 665
הצבעות: 0
דירוג: 0



אפשרויות

הדפס  הדפס

שלח לחבר  שלח לחבר
 
לינקים קרובים
אין לינקים קשורים למאמר זה


המאמרים הפופולרים ביותר:
מה לקחת לטיול שנתי? (רשימה וטיפים)

 
סיפור
בס"ד

כבר מזמן לא כתבתי כאן. בע"ה אני מתכוונת להתחיל לחזור...
אז הנה לפניכם סיפור קטן. הייתי רוצה שהוא יגמר באווירה מעט יותר שמחה, אבל זה מה יש.

___________________________________________________________________

שבת.
סוף סוף שבת שאחי נמצא בבית, כמה התגעגעתי אליו. כהרגלי אני לא הולכת לבית הכנסת, על אף שמאוד הייתי רוצה בכך, לו רק היה ניתן. רק נשכבת על המיטה, מקשיבה ומאזינה לשיחה המתנהלת בסלון. מנסה לישון. לישון... לו רק היה אפשר לישון בקלות יותר. אבל ברוך ה', לפחות יש לי אפשרות כזו בכלל.
אני מתעוררת לקול ריצתם של ילדים קטנים השבים מבית הכנסת. ביניהם אני מזהה גם את קול רגליהם של אחי הקטנים. הצדיקים האלה, זה משהו. אני משתדלת לקום בזהירות, להרים את ראשי בצורה עדינה ככל האפשר. מיישרת מעט את חולצתי וכן את חצאיתי. מהדקת מעט את שערי ויוצאת מהחדר. העלונים הגיעו! איזה יופי... כמה עלונים, בלי עין הרע. וכמה סיפורים מדהימים חדשים של חזרה בתשובה, וכתבות מעניינות בכל נושא אפשרי שרק תעלה המחשבה.

אבי ואחי הגדול מגיעים בנחת, אחרי אחי שעוד מתנשפים ומצחקקים. כמה דקות של דיבורים והתארגנות – ומיד מתחילים בסעודת שבת קודש. שפתי נאלמו, כמו מסרבות הן להוציא הגה ולהשתתף עם כולם בשירה. מנה ראשונה, מנה שניה... ראשי כבד עלי, עוד רגע ונשמט הוא אל תוך מנת המרק החמה שלי. בין המרק למנה אחרונה, כרגיל יש שירים. שומעת אני את עצמי לוחשת "אמא, אוכל ללכת לנוח מעט?" עיני אומרות הכל. אמי מהנהנת בראשה לאות הן ואני הולכת. נשכבת על המיטה בכבדות.
מחשבות רבות צצות בראשי, מרצדות במהירות. הכאב פתאום מתחזק, הנשימות נעשות מהירות ואינני מספיקה לעמוד בקצב שלהן. מנסה אני לעוצרן, להתחיל "מחדש", ולנסות לשאוף ולנשוף לאט-לאט. נראה כי הדבר לא עוזר במיוחד. לו רק הייתי יכולה לקרוא לאמא או לאבא, או לפלוט אנחת כאב שתשמע, אבל אינני מצליחה. אני מרגישה מעין "נימלולים" על פני ובלשוני, כפי שמרגישים כאשר נרדמת הרגל. ממדגדגים-מעצבנים הופכים הם לכואבים. אט אט התחושה יורדת לצווארי, לכתפי, לידי ולבטני. מרגישה איך כל גופי רועד. נוהג כמשוגע. איך אפשר להרגיע אותו? אם ימשך כך המצב, ודאי אתעלף, או תפוח נשמתי. אינני יודעת. אבל אני מפחדת. משתדלת לא לבכות, אך אינני יכולה. הדמעות יורדות מעצמן. "שבת היום. אל תבכי" כמו אומרת אני לעצמי. מנסה לחשוב על איזה ניגון שבתי ושמח במיוחד. משהו בסגנון קרליבכי. אך דמעותי זולגות וזולגות, מצמידות ריסי עיני, עיני נדבקות וכמו נעצמות. אינני יכולה שוב לפקוח אותן. כמה זמן אני כך? מתי זה התחיל? חמש או עשר דקות!! אילו רק היה באפשרותי לקרוא לעזרה. או לפחות, אם ידי לא היו קפוצות, הייתי מנסה להפיל איזה חפץ מהשידה שעל-יד המיטה. אני שומעת את אמי קוראת לי למנה אחרונה. שוב ושוב. ואין לי יכולת לדבר. הלשון כולה כואבת שאינני מסוגלת להרגיש אותה מרוב כאב. שפתי יבשות. אמי מבחינה שאיני נענית לקריאתה השלישית והרביעית, ומיד שולחת את אחי הקטן, המתוק הזה, לברר מה אתי. הוא נכנס לחדר. רואה אותי ומנסה להסב את תשומת לבי לדבריו "רבקה!" אנ ילא יכולה לענות. רק גופי ממשיך לרעוד כמטורף. הוא צוחק. סבור הוא שאני עובדת עליו. שוהה כמה שניות, מבחין בחומרת הדברים ומיד רץ אל אמי. "אמא, לרבקה יש קוצר נשימה. משהו קרה לה" הוא לא יודע להסביר בדיוק. אמי קמה מהשולחן וניגשת אלי בזריזות. רואה אותי וקוראת בבהלה: "רבקה! רבקה!"... אני שומעת, רק קולי לא נשמע. לא יכול לבקוע מפי. כאשר אני שומעת אותה, יש לי מעט יותר בטחון. משהו בי מדרבן אותי: "את חייבת לעשות מאמץ ולדבר". בדרך לא דרך, במאמץ פיזי רב, שומעת אני את עצמי פולטת הברות לא ברורות. שבורות וקשות להבנה. אך אמי מבינה. "איפה כואב? מה את מרגישה?" במהרה קוראת היא לאבי. שומעת אני איך הם מתלבטים – אולי להתקשר לאמבולנס, אולי ללכת אל כ"ץ (שם בדוי. חברים קרובים. משפחה אשר האמא רופאה...) כולי אדומה, רועדת כמטורפת. סובלת. במהרה מחליטים לשאת אותי לאוטו.

האוטו זז, אני מרגישה. אך האם זו הדרך שכה מזיזה את האוטו, או שמא אני היא זו הזזה כך?
רמזור. האוטו עוצר. כן, אני היא זו הרועדת. שבת קודש, למען ה'!! מעניין אם הנוסעים אשר רואים את אמי עם כיסוי ראש מהרהרים אחריה, או שמא ניכרים אילו קמטי דאגה על פניה וישיבתי לצידה, בחזותי החולה, מוכיחה חפותה? הלוואי ולא נגרם בגללי חילול ה'. הלוואי.

הגענו לבית החולים, נדמה כי הוטב לי מעט. הרעידות ממשיכות וכן הכאבים וה"נימלולים", אך הכל דועך קמעא-קמעא. עונדים לידי צמיד לבן. מודדים לי חום. לחץ דם. ועוד כל מיני דברים. אחר מעט זמן, כשהגוף שב לתפקד בצורה מעט יותר נורמאלית, כמו נחקרת אני. נשאלת בשאלות רבות: מה בדיוק הרגשתי, מה בדיוק קרה, מתי הכל התחיל. לבסוף, מסתבר, התופעה היא תופעה די שכיחה ומוכרת. היפר-משהו, לא זוכרת. קשה לי להאמין למשמע אוזני. על זה חיללו הורי את השבת? על זה גרמתי להם כל כך הרבה צער ודאגה? התביישתי. קשה לי להאמין שתופעה כה קטנה ככאב ראש תוביל לכזו מהומה. אילו רק הייתי מצליחה בניסיונותי להסדיר הנשימה. אילו רק הייתי מצליחה. כמה כאב, כמה עצוב. ריבונו של עולם, בשביל מה? בשביל מה? גם חילול שבת, גם צער ודאגה רבה להורי, גם ייתכן חילול ה'... למה? איך זה קרה?

אחר רגיעה ומנוחה בבית החולים, הרופא אישר לנו ללכת ברגל הביתה. זה אפילו יהיה לי טוב לנשום מעט אוויר, אמר. אנחנו הולכות. בדרך, אנו רואות את אבי מרחוק- עשה את כל הדרך מהבית, עד לכאן, כדי להתעדכן ולראות מה המצב. למרבה ההפתעה הוא רואה אותנו. אנו מסבירות לו את אשר אירע, ושלושתנו צועדים יחדיו כל הדרך הביתה בחזרה. מזל שזו רק שעה הליכה. כשנכנסים אנו לעיר, אני רק מתפללת, שלא יעברו אנשים מהסניף ויראו אותי בבגדים האלו. לצערי, דווקא היה מי שראה. מקווה שאינו מהרהר אחרי, מה לי להתלבש בצורה שכזו בשבת?

הבית. סוף סוף הבית. כבר מאוחר בלילה. אני הולכת לישון, כאילו כלום לא קרה.


אז זהו. זה הסיפור.
שנדע כולנו להעריך את יום השבת (:





שתף/י בפייסבוק מאמר זה!


האחריות על התגובות מוטלת על בעליהן בלבד ואין לנו שום אחריות על תוכנן

yaz פרסם תגובה זאת:
היפר ונטילציה - יותר מדי חמצן במוח
כדי להפסיק את זה נושמים אויר ממוחזר (מתוך משהו, שוב ושוב אותו אויר..)
תהיי שמחה, אל תעצבי..זה לא חילול שבת
פיקוח נפש דוחה שבת..

yaz פרסם תגובה זאת:
איזה שטויות כתבתי כאן.. היפרונטילציה זה כשהנישמות רדודות ומהירות כל כך שהחמצן והCO2 לא מספיקים להתחלף וככה יש יותר מדי CO2 בגוף... מטפלים בזה בהרגעה בעיקר, שאיפת נשימות עמוקות ואחרי שנרגעים בשתיית מים. שוין, חשבתי שידעתי :P


העמוד הראשי | פורומים | מאמרים | טורים אישיים | בדיחות | קישורים | משחקים 1 | משחקים 2 | הסיפור שאינו נגמר | רדיו | החשבון שלי | מסרים | שאלות נפוצות |
RSS | Hosted By: HTTP | אינדקס אתרים | קשר החן - קשירת מטפחות | סרוגים | תנאי שימוש | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לסרוג www.saroog.co.il | קרדיטים | sxc.hu
מערכת זו מופעלת על PHP-Nuke. ותורגמה על ידי צוות PHPNuke ישראל ושוחררה תחת הרישיון החופשי GNU/GPL .
כניסה למנהלים