בס"ד
 
  צור חשבון משתמש
התחבר
 
עמוד ראשי מאמרים וכתבות פורומים שליחת מאמר החדר שלי RSS הודעה פומבית  
תפריט
העמוד הראשי
מאמרים
פורומים
בדיחות
משחקים [1] [2]
הסיפור שאינו נגמר
סקרים
רדיו
קישורים
החדר שלי - סרוג אישי
מסרים אישיים
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
RSS
צור קשר
פרסם כאן!
 
עסקים
 
תיבת חיפוש
Google
 
מחוברים עכשיו
 
סקר
מה התכנון שלכם לחודש הראשון של החופש?

בגרויות
לעבוד
ללמוד נהיגה
לעשות פסיכומטרי
ללכת לקייטנה / מחנה
להתבטל
ללמוד תורה
לעזור לזקנים לחצות את הכביש
אחר (פרטו בתגובות!)
תוצאה
משאל

הצבעות: 587
תגובות: 7
 



דף ראשישלח מאמרהמאמרים המוביליםמאמר אקראי
מחכה לאור
בקטגוריית טורים אישיים/ואני תפילתי
 
מ: אוהב-עולם
יוצר: שמואל
אי-מייל: שלח אי-מייל
נוסף ב: יוני 22, 2011
עודכן ב: יוני 22, 2011
צפיות: 1534
הצבעות: 0
דירוג: 0



אפשרויות

הדפס  הדפס

שלח לחבר  שלח לחבר
 
לינקים קרובים
אין לינקים קשורים למאמר זה


המאמרים הפופולרים ביותר:
מה לקחת לטיול שנתי? (רשימה וטיפים)

 
סתם כך, באמצע תפילת מנחה של שבת מצאתי את עצמי באמצע שמונה עשרב ממלמל ברכת השכיבנו
סתם כך, באמצע תפילת מנחה של שבת מצאתי את עצמי בין כל שאר המתנדנדים בבית הכנסת ממלמל את ברכת השכיבנו, כולל "כל אויב ודבר ומשחית".


לצורך הפרוטקול אפשר להסביר את העניין בצורה פשוטה. שלוש ברכות ראשונות. המשך לאתה חונן לאדם דעת, במקום לאתה אחד, (מעניין אם השחלתי גם אתה חוננתנו באמצע), המשך לברכת השיבנו סלח לנו וגואל ישראל שהתפרשה על ידי המזל"ט בבוקסה המוחית שלי לגאל ישראל, ומשם ישירות להשכיבנו של יום חולין.


תוך כדי שאני מעלה באוב את אתה אחד, אני נזכר שהבן איש חי בספרו, איך לא, הבן איש חי, כותב שמי שטועה וממשיך לברכות יום חול בשבת סימן רע לכל השבוע. ואני שואל את עצמי מה יהיה השבוע. או שבעצם הסימן הרע הזה הוא כל המציאות שלי, הכמו מרחפת בכל התפילות, או בכל החיים, ופספוס כל הרגעים של ההווה. כי זה לא רק מה שהרב מילובוויטש אמר שכל תפילה צריכה להיאמר מתוך הסידור, גם ברכת על המחיה, כדי להיות שם, זה כל ה"איפה אני נמצא", בסך הכל השכיבנו הזה באמצע מנחה הוא סימפטום לכל החלל שנפער לי ביני לביני. או ביני לבין קוני. או איך שתקראו לזה.


הבנתי, שאם כל הכוונות הטובות שהטור (אפשר לקרוא לזה בלוג, או בקב?) הזה התחיל איתם, ולא רק ההכנה לתפילה אלא פירוש המילים והמהות של התפילה, הם תכל'ס לא מובילים אותי למקום ההוא של השם או הכאן, של התפילה. של החיבור.


והכל מתחיל מהשעה הזאת, שחסידים ראשונים היו שוהים בה לפני התפילה, ואולי גם מהשעה שהם היו שוהים אחרי תפילה. השהייה הזאת. של המקום. של הזמן. של האני. של הלפני. של הרצון.
ואפילו שמצאתי בשתי ספרים שלא קשורים באופן ישיר לתפילה דיבורים מאוד קדושים ומרוממים על קריאת שמע (בספר של הרב בלייכר "שכינה בניהם"), ועל התפילה ושמונה עשרה (ב"איש האמונה" של הרב סולוויצ'יק), אני לא אצוטט אותם, ורק אנסה לגעת בשאלת המקום. או השהייה. התפילה.
אני תמיד תוהה או מתלבט או שניהם גם יחד באיך מתחיל רצון, איך פתאום אני באמצע בית הכנסת הספרדי בשכונה עם ברכת השכיבנו (מזל שלא התחלתי לפזם אותה בקול כמו כל ספרדי מצוי) מבין שהמציאות שלי לא נורמאלית ושיש דרך שצריך להתחיל לצעוד כדי להגיע אלי, למקום שבו יש לי מקום.


במציאות התרבותית, לפחות כפי שאני חווה אותה, המקום או הזמן הם דברים שהולכים ונמוגים, פעם הייתה שקיעה הייתה זריחה, כמה תרנגולים ותנים, את ההר בצד הדרומי, המטע בצפוני, האורווה עם כלבי השמירה במזרח והכניסה בצד המערבי, ואני נמצא בדיוק כאן. נמצא. האמת, לא צריך ללכת עד לפעם של הפעם, לפני כשנה הייתי בחווה של חבר של חבר וככה זה היה, והיה באוויר ריח של חרות כמעט בתולי. היום, או איפה שאני נמצא עכשיו, גם הנפשי, יש בוקר שמתחיל כשהצל של הבניין מתחיל להתכנס לתוך עצמו, ולילה מלא נורות. פלאפון צמוד, שכל רגע לבדוק אם יש הודעה שיחה, האם אני קיים, או מקויים, ואינטרנט, כמה פורומים, צ'אטים, שהכל מסתכם בדשדוש חסר משמעות, שלא מגיע לשום עניין, משהו וירטואלי חסר ממשות, וכל רגע לבדוק את העדכונים בחדשות, ואם מישהו הגיב לי כאן או שלח לי מסר, ושום שייכות אמתית.
ואין לי מקום. הוירטואליות הזאת מנתקת אותי מהחיים. מהציפור ששרה לי שיר. מהפרחים הצהובים שנושרים ליד הכניסה. מהחבר שאוכל מולי סנדביץ שוקולד. מהשיחה לבית לפני שבת.


אני לא שם.


אני לא כאן.


אני לא.


בעיני, בנקודה הזו הכל מתחיל, לא יודע איך אפשר עם כל המציאות והמסכים והמסכות, והחיצונים שעוטפת אותנו, עם כל התרבות, אם בועה תגן, או השתלבות והרמת ניצוצות, הצעד הראשון שלי הוא המודעות.


לדעת איפה אני רוצה להיות. איך התפילות שלי יגיעו מתוך המקום הפנימי הזה שבו הנשמה שלי תמיד עורגת למעלה. איך אני יהיה בשיחת טלפון עם אמא ואבא. או עם החבר (שבדיוק מחזיק פלאפון דור חמישי ומאכיל דגים באקווריום, כדי למכור אותם לעוד מישהו וירטואלי). איך להיות.


איך הסינים אומרים, כל דרך ארוכה מתחילה תמיד עם צעד אחד.


שיהיה.



[לא, לא שכחנו. פינת השיר:]

יש שם בין ההרים, שם בין הדפים, משהו מתחיל, משהו מוביל אותך כמו שביל, עולה ומתפתל, המנעול כבר לא נועל, וכל מה שהיה חוזר לצל, אדם בעולמו ששלח לחמו על פני המים הזכים, המפכים.

לא נרדם כל הליל, מחכה לאור, מתפלל.

אהרון ויונתן רזאל, מחכה לאור.


הציטוט מהזיכרון, ככה שאם יש פאדיחות יש להפנות ישירות ל"אבטיח". ולא יודע למה, אולי המנגינה, אולי העיבוד, אולי הקולות, אולי הפשטות, העיניים שלי מצטעפות כל פעם מהשיר הזה.






שתף/י בפייסבוק מאמר זה!


האחריות על התגובות מוטלת על בעליהן בלבד ואין לנו שום אחריות על תוכנן

r_s פרסם תגובה זאת:
גרמת לי לבכות.
תודה רבה ששיתפת.
שבת נפלאה!

רבקה פרסם תגובה זאת:
המקום והזמן אינם נמוגים, אלא יחסנו אליהם.
טורך מעורר הזדהות עמוקה וכואבת עם מציאות ה(אי-) כוונה שבתפילה. אכן, כמה פעמים איננו שמים לב לעומקן של מילים ולתוכנן. כמה פעמים אנו מוצאים את עצמנו ב"שמונה עשרה" מהרהרים איך הגענו לכאן? הן רק עתה סיימנו "ברוך שאמר". איפה היינו? מה חשבנו? ואיך זה שוב לא הצלחנו להיות שם, לכוון...

Anonymous פרסם תגובה זאת:
יפה ממש. דברים שיוצאים מהלב נכנסים אל הלב.... תודה! (בתאל)

Anonymous פרסם תגובה זאת:
באורות!
שמעתי שיעור של יובל דיין (בעלה של...) בשיעור שנקרא "להיות כאן", והנה, מילה במילה. על עצם ההיות, ועל המודעות.
וגם לראות תגובות משמחות, של אנשים שממש קוראים.
אוהב עולם שמח :)


העמוד הראשי | פורומים | מאמרים | טורים אישיים | בדיחות | קישורים | משחקים 1 | משחקים 2 | הסיפור שאינו נגמר | רדיו | החשבון שלי | מסרים | שאלות נפוצות |
RSS | Hosted By: HTTP | אינדקס אתרים | קשר החן - קשירת מטפחות | סרוגים | תנאי שימוש | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לסרוג www.saroog.co.il | קרדיטים | sxc.hu
מערכת זו מופעלת על PHP-Nuke. ותורגמה על ידי צוות PHPNuke ישראל ושוחררה תחת הרישיון החופשי GNU/GPL .
כניסה למנהלים