בס"ד
 
  צור חשבון משתמש
התחבר
 
עמוד ראשי מאמרים וכתבות פורומים שליחת מאמר החדר שלי RSS הודעה פומבית  
תפריט
העמוד הראשי
מאמרים
פורומים
בדיחות
משחקים [1] [2]
הסיפור שאינו נגמר
סקרים
רדיו
קישורים
החדר שלי - סרוג אישי
מסרים אישיים
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
RSS
צור קשר
פרסם כאן!
 
עסקים
 
תיבת חיפוש
Google
 
מחוברים עכשיו
 
סקר
מה התכנון שלכם לחודש הראשון של החופש?

בגרויות
לעבוד
ללמוד נהיגה
לעשות פסיכומטרי
ללכת לקייטנה / מחנה
להתבטל
ללמוד תורה
לעזור לזקנים לחצות את הכביש
אחר (פרטו בתגובות!)
תוצאה
משאל

הצבעות: 587
תגובות: 7
 



דף ראשישלח מאמרהמאמרים המוביליםמאמר אקראי
תאונות דרכים - חשוב מאד
בקטגוריית נקודה למחשבה
 
מ: -
יוצר: -
אי-מייל: שלח אי-מייל
נוסף ב: אפריל 28, 2005
עודכן ב: אפריל 28, 2005
צפיות: 657
הצבעות: 0
דירוג: 0



אפשרויות

הדפס  הדפס

שלח לחבר  שלח לחבר
 
לינקים קרובים
אין לינקים קשורים למאמר זה


המאמרים הפופולרים ביותר:
מה לקחת לטיול שנתי? (רשימה וטיפים)

 
עמותת אור ירוק
יום ששי, 16 ביולי, 1999


9:30
אני עומד ברמזור בצומת בני דרור, בדרכי לעבודה. ניידת טיפול נמרץ חולפת ביללות סירנה לכיוון דרום. אני לא מתייחס אליה. עסוק במחשבות על סרט שראינו ערב קודם ועל השבת המתקרבת...

13:00
אני יוצא מהעבודה ונוסע הביתה.

13:10
הפלאפון מצלצל. על הצג מספר הטלפון של הבית. 'בטח מיכל (אשתי) רוצה לדעת מתי אני מגיע', אני חושב לעצמי ועונה.
זאת באמת מיכל, אבל היא רוצה לדעת משהו אחר לגמרי.
"שמעת משהו בקשר לאילן?"
(אילן הוא אחי הצעיר)
"לא. איזה מין משהו?" אני שואל, עדיין לא חושד בשום דבר.
"היתה לו תאונה."
מיכל לא יודעת שום פרטים בעצם. דודה של אבא שלי התקשרה לשאול אותה אם היא יודעת משהו. היא יודעת רק שהוא יצא לאימון אופניים (הוא היה טריאתלט), נפגע בתאונת דרכים ונלקח לבילינסון.
אני מגיע לצומת רעננה ופונה חזרה ? לבילינסון.

13:30
אני מגיע לבילינסון. בדרך ? המחשבות מתרוצצות ואני מבין שכנראה שלא מדובר בסתם פגיעה אם לקחו אותו לבילינסון.
בקבלה אני שואל אם הגיע אליהם אילן גורדון שנפגע בתאונת דרכים, והפקידה מפנה אותי לטיפול נמרץ. במעלית אני מבין שהמצב ממש לא טוב.
אני מגיע לקומה. מישהו שואל מי אני וכשאני אומר ? הוא מפנה אותי לחדר קטן בו יושבים הורי.
"מה קורה?" אני שואל, ואמא שלי, עם מבט שירדוף אותי כל חיי, עונה לי: "הוא כנראה לא ייצא מזה".
"מ'זתומרת, לא ייצא מזה?" אני באמת לא מבין.
"יש פגיעה בגזע המוח. עשו לו CT? והמוח לא מגיב".
אני בשוק מוחלט. אילן ? הספורטאי, החסון, החתיך ? לא ייצא מזה?!
אנחנו יושבים בחדר הקטן שלושתינו. מדי פעם נכנסת אחות. מציעה מים, לא ממש עונה על שאלותינו.

14:00
מיכל מגיעה. עכשיו תורי לבשר לה. היא בוכה, אנחנו מתחבקים. עדיין, אף אחד מאיתנו לא מעלה בדעתו שאילן באמת לא ייצא מזה.

14:10
האחות נכנסת שוב. מבקשת שמישהו יבוא לראות אם זה אכן אילן. עד אותו רגע, אף אחד מאיתנו לא זיהה אותו, ומכיוון שמדובר ברוכב אופניים, אין עליו תעודות מזהות. אבא שלי הולך איתה. זיק של תקווה ניצת...
אחרי רגע, הזיק כבה. אבא שלי חוזר. זה אילן.

14:15
האחות נכנסת שוב. עם טפסים. בעדינות, היא שואלת אם נהיה מוכנים לתרום איברים. אנחנו מוכנים. לכולנו יש כרטיסי תורם. גם לאילן היה.
הורי חותמים על הטפסים והיא יוצאת.

14:30
האחות נכנסת שוב, הפעם בלוויית פסיכולוג. שואלים אם אנחנו רוצים להפרד ממנו. אבא שלי, מיכל ואני רוצים. אמא שלי לא. היא רוצה לזכור אותו שלם.
אנחנו נכנסים. אילן שוכב שם. חוץ מחבורה רצינית בצד ימין של הפנים הוא נראה ישן. שליו.
מיכל ואני "מתנדבים" לנסוע לאחותי, לבשר לה.

14:40
בתי הבכורה (אז בת 11) מתקשרת לשמוע אם אילן בסדר. "אילן מת" עונה אשתי. הזעקה שלה היא עוד משהו שירדוף אותי כל חיי.

15:00
אנחנו מגיעים לאחותי. מצלצלים באינטרקום. היא פותחת ואנחנו עולים. אין מעלית והרגליים ? כמו גבינה.
לא היינו אצלה אף פעם. בטח שלא ביום ששי בצהריים. ברור לה שלא סתם קפצנו לביקור.
היא מחכה בדלת. "מי?", היא שואלת. "אילן". אנחנו ממלמלים.
מכל המשפחה, היא היתה הכי קרובה לאילן.

בדרך חזרה, אנחנו לא מדברים. שומעים רדיו בשקט. בחדשות של ארבע, הידיעה הפותחת היא "מת מפצעיו אילן גורדון, רוכב האופניים שנפגע בשעות הבוקר בתאונת דרכים".



בחמש וחצי השנים שחלפו, למדתי לחיות עם האובדן. בחרתי להמשיך בחיי באופן הכי קרוב לאופן שהיו ממשיכים אלמלא האסון.
ביומיום, אני לא מדבר על התאונה, ואני משוכנע שאלו מבינכם שלא הכירו אותי קודם, לא היו מנחשים.




בחרתי לספר את הסיפור בעקבות מבצע ההחתמה שעורכת עמותת "אור-ירוק".


ב-2004, נהרגו למעלה מ-500 איש על הכבישים. זה הנתון שכולם מדברים עליו. מה שמדברים עליו הרבה פחות, הוא למעלה מ-500 משפחות שחטפו מכה נוראית ועוד אלפי משפחות שחטפו מכה נוראית פחות (אך עדיין קשה מנשוא) כאשר יקיריהן "רק" נפצעו בתאונות.

אני משוכנע שבלי הרבה מאמץ, ניתן להוריד את תאונות הדרכים למחצית, ואפילו פחות, אלא שלצערי ממשלות ישראל פשוט מצפצפות על הנושא (עובדה מדהימה, כיוון שעל הכביש לא יעזרו להם לא המאבטחים, לא הכבוד ולא שום דבר ? על הכביש הם בשר ודם בדיוק כמו כל אחד אחר).

אני מקווה, שאם "אור-ירוק" יאספו מספיק חתימות, הם יצליחו להזיז, סוף-סוף, את הממשלה לפעול לביעור הנגע הזה מחיינו.

אנא, חיתמו על העצומה. זה לא עולה כסף ולא מחייב אתכם לכלום.

אל תחתמו בשבילי ? חיתמו בשבילכם!

אתר עמותת "אור-ירוק" - http://www.oryarok.co.il/
אתר ההנצחה של אילן - http://www.segment.co.il/ilan/index.html





שתף/י בפייסבוק מאמר זה!


האחריות על התגובות מוטלת על בעליהן בלבד ואין לנו שום אחריות על תוכנן

מישהי פרסם תגובה זאת:
עצוב... ):

חפי פרסם תגובה זאת:
לגמרי , וחשוב מאוד

מיצוס פרסם תגובה זאת:
וואי אתה מבוגר כאילו? תוהה איך הוא הגיע לסרוג...


העמוד הראשי | פורומים | מאמרים | טורים אישיים | בדיחות | קישורים | משחקים 1 | משחקים 2 | הסיפור שאינו נגמר | רדיו | החשבון שלי | מסרים | שאלות נפוצות |
RSS | Hosted By: HTTP | אינדקס אתרים | קשר החן - קשירת מטפחות | סרוגים | תנאי שימוש | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לסרוג www.saroog.co.il | קרדיטים | sxc.hu
מערכת זו מופעלת על PHP-Nuke. ותורגמה על ידי צוות PHPNuke ישראל ושוחררה תחת הרישיון החופשי GNU/GPL .
כניסה למנהלים