בס"ד
 
  צור חשבון משתמש
התחבר
 
עמוד ראשי מאמרים וכתבות פורומים שליחת מאמר החדר שלי RSS הודעה פומבית  
תפריט
העמוד הראשי
מאמרים
פורומים
בדיחות
משחקים [1] [2]
הסיפור שאינו נגמר
סקרים
רדיו
קישורים
החדר שלי - סרוג אישי
מסרים אישיים
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
RSS
צור קשר
פרסם כאן!
 
עסקים
 
תיבת חיפוש
Google
 
מחוברים עכשיו
 
סקר
מה התכנון שלכם לחודש הראשון של החופש?

בגרויות
לעבוד
ללמוד נהיגה
לעשות פסיכומטרי
ללכת לקייטנה / מחנה
להתבטל
ללמוד תורה
לעזור לזקנים לחצות את הכביש
אחר (פרטו בתגובות!)
תוצאה
משאל

הצבעות: 587
תגובות: 7
 



דף ראשישלח מאמרהמאמרים המוביליםמאמר אקראי
עצב ושמחה ישמשו בעירבוביה
בקטגוריית כללי
 
מ: בתאל-ברכה
יוצר: בתאל-ברכה
אי-מייל: שלח אי-מייל
נוסף ב: מרץ 10, 2006
עודכן ב: מרץ 10, 2006
צפיות: 621
הצבעות: 0
דירוג: 0



אפשרויות

הדפס  הדפס

שלח לחבר  שלח לחבר
 
לינקים קרובים
אין לינקים קשורים למאמר זה


המאמרים הפופולרים ביותר:
מה לקחת לטיול שנתי? (רשימה וטיפים)

 
"עצב ושמחה ישמשו בעירבוביה"
בעזרת ד' יתברך, לד' הארץ ומלואה. לא נשכח ולא נסלח. "נפשי, למה גורשת ממקומך?!"


זאת הפעם הראשונה שאני כותבת עליו. הפעם הראשונה.
כל-כך הרבה פעמים רציתי, אבל משום-מה משהו עצר אותי, אולי היה זה הכאב הענק, החור הגדול שנוצר לי בלב.
מאיפה מתחילים לדבר עליו?? אולי מההתחלה..
מההתחלה שלי. זיכרון ילדות ראשון שלי. הדבר הראשון שאני זוכרת מאז שנולדתי: מוצאי שבת קודש בסלון ביתי, הייתי אז בת שנתיים-שלוש אני מעריכה, המשפחה שלו באה לבקר את המשפחה שלנו. אני זוכרת שההורים שלנו דיברו ואנחנו הלכנו לשחק, כך היינו עושים תמיד.באותו מוצש"ק שיחקנו ביחד הוא, אני, אחיו, אחותו, ואחותי.אחיו המציא משחק, ממש אינשטיין הילד... הוא הפך כיסא על הריצפה ונהייתה לנו יופי של מגלשה.נעמדנו לנו בתור והתגלשנו, נהננו מזה כל-כך.
היינו ילדים קטנים לא ידענו אז מה הן צרות.
היינו חברים טובים, בעיקר בגלל שהמשפחות שלנו חברות. כך גדלנו לנו בין פוגים למגלשות אמיתיות.היינו ילדים קטנים לא ידענו אז מה הן צרות.
כשגדלנו הכ"ל כבר נהיה קצת יותר מוזר, הם כבר לא באו ביחד עם ההורים שלהם וגם אנחנו כבר לא, פשוט גדלנו בשביל ללכת עם אבא ואמא לכל מקום. היה זה גם מוזר להמשיך להיות חברים טובים כי גדלנו, וזה לא הכי מתאים..מדי פעם הייתי רואה אותו בלילות שבת בסניף,"שבת שלום" והנהון בראש, לא יותר מזה.היום, במחשבה אחורה- אולי חבל.

זה היה ב"יום חמישי הגדול", יום חמישי שלפני שבת אירגון שנה שעברה, הוא בא לסניף אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותו.הסתכלתי עליו, משהו בו השתנה-על ראשו התנוססה כיפת צמר גדולה,היו לו ציציות ארוכות-ארוכות בחוץ.חייכתי לי, הסתכלתי למעלה ואמרתי:"תודה אבא, הוא התחזק!"
מאז ראיתי אותו רק עוד פעמיים.וזהו.
הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה בליל שבת שלפני אותו יום ראשון ארור.הוא בא לסניף, לא דיברתי איתו בכלל, למען האמת ראיתי אותו ממש בחטף,הוא בא ואני בדיוק הלכתי. תמיד חברות שלי היו היו יורדות על אחת הבנות בסניף שיום אחד הם יתחתנו,"כל-כך מתאים להם" הם אמרו, ושוב, אותה שבת הם ירדו עליה בעניין והיא אמרה "לא!" מן "לא" נחרץ מאוד. היא לא ידעה אז כמה היא צודקת, וכמה היא תתחרט על ה"לא" הזה.

אותו יום ראשון ארור, היום של הבגרות האחרונהה השנה והבגרות האחרונה בכלל לכל השמיניסטים והשמיניסטיות (הוא היה שמיניסט). סיימתי ב"ה את הבגרות, היה יותר טוב ממה שציפיתי."שום דבר לא יכול לקלקל לי את היום המושלם הזה" אמרתי. לא ידעתי אז כמה טעיתי.

אחר הצהריים של אותו היום קיבלתי טלפון.להתחיל להתפלל.

עד היום אני לא יודעת מה בדיוק קרה שם.אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת.יש כמה גירסאות.
שאלתי את אחד החבר'ה:"מה קרה??" הוא היה מאוד מבולבל ושבור, התשובה שלו היתה פשוטה וכואבת:"נסענו, שחינו, טבענו".
הם הלכו לחגוג את סיום הלימודים, הם רצו חוף נפרד!לא רצו לחטוא..אלא שהעונה של החוף הנפרד עוד לא נפתחה, אז הם נסעו לאיזה חוף לא מוכרז ללא מציל.המחשבות לא מפסיקות לעלות מה היה קורה "אם לא"...

שבוע וחמישה ימים.

שבוע וחמישה ימים מלאים תפילות ותחנונים, אבא תעזור!
תרדמת.
המילה הכי מפחידה. אי הידיעה מה יכול לקרות כל שניה.
התפללנו,נסענו לכותל,צמנו,זעקנו...אחד הרבנים הגדולים שאינני רוצה להזכיר את שמו אמר שאם יהיו מספיק תפילות הוא יתעורר ולא יהיה נזק מוחי כלל, רב אחר אמר שאם ילמדו מסכת מסוימת ודוקא תיכוניסטים ילמדו אותה הוא יתעורר, וכך עוד רבנים ששאלנו. מה שאפיין את כל הרבנים היה שכולם היו אופטימיים לגבי מצבו.אני ח"ו לא מפקפקת כנראה שההשתדלות שלנו לא היתה מספיקה.(זאת בדיוק שאלת ה"היה לא תהיה" אבל זה לא לעכשיו).
הרופאים היו יותר פסימיים הם טענו שאם יקרה נס והוא יתעורר יהיה לו נזק מוחי כבד. הוא לא יחזור להיות מי שהוא,קרוב לודאי שהוא לא ידבר, לא יזכור מי הוא, וספק ענק אם הו בכלל יתקשר עם הסביבה. בערך כמו אוטיסיט- רק יותר גרוע.
בשנתיים האחרונות התנדבתי במוסד לילדים עם מוגבלויות-מפגרים,בעלי תסמונות למיניהן,בעליע בעיות מוטוריות, וסוגי אוטיזם למיניהם,בקיצור-צרות.
אחד הילדים שעבדתי איתו היה כזה.
דני (שם בדוי) נולד ילד רגיל (שלא כמו רב הילדים במוסד), בגיל 4 הוא טבע בבריכה ומאז הוא ככה. דני לא מתקשר עם הסביבה, בקושי יודע ללכת, הידים שלו רפויות- הוא לא שולט עליהן, והוא חי במין עולם משלו- מנותק מאיתנו לחלוטין.אף פעם לא היה לי קשה לעבוד איתו, קיבלתי אותו כמו שהוא,האכלתי אותו, ניסיתי לתקשר איתו, החלפתי לו חיתול והכ"ל, לא נרתעתי ממנו לשניה.
באותם שבוע וחמישה ימים לא התקרבתי אליו.לא יכלתי.פחדתי ממנו. פתאום ראיתי בדני את מה שעלול לקרות, לא יכלתי לעכל את המחשבה שהוא יהיה כזה. פתאום דני הסתכל עליי, יש לו עיניים כחולות בדיוק כמו לו, פחדתי כל-כך, לקחתי אוטובוס חזרה להרצליה והלכתי לסניף, כבכל יום בשבוע וחמישה ימים האלה למנחה, תהילים, ושיעור.

כמה שניסיתי להדחיק את הימים הקשים האלה לא יכלתי. עצמתי את העיניים וראיתי את החיוך שלו, ביקשתי מאבא שאזכה לראות את החיוך המותק הזה שוב.כל יום בשחרית ב"שמע קולנו" בכיתי וביקשתי מאבא שכל הזכויות והמצוות שאעשה במשך היום יהיו לרפואתו, ניסיתי להרבות כמה שיותר.
ביום שלישי, שבוע וחצי אחרי אותו יום ראשון ארור, נסענו להתפלל עליו בכותל.הכנתי דף עם תהילים ושיכפלתי אותו, חילקנו אותו בכותל. קבענו מקום שבו נוכל לעמוד במקביל לבנים כדי שנוכל לומר את התהילים במרוכז. גם מי שלא היה קשור אלינו בכותל הצטרף פתאום, נראה היה שהם לא יכלו לעמוד בדמעות של הקבוצה הגדולה הזו.
[הערת סוגריים: כל הזמן הזה היה ברור לנו שהוא יתעורר, לא היתה אפשרות אחרת! אני זוכרת שכשהוסיפו לו שם מישהי צחקה על איך נסתלבט עליו כשיקום, צחקנו כולנו כי היה ברור לנו שהוא יקום. לא ידענו ולא רצינו לדעת מציאות אחרת.]
בחזרה לכותל. לקראת שקיעה, החלו לנהור המון כלות לכותל להתפלל על השריד האחרון לבית מקדשנו ביום חתונתם, ניגשנו כלה כלה וביקשנו שיברכו אותו שיבריא כשהם עומדות תחת החופה ושערי שמיים פתוחים לתפילותיהן.האורחים של החתנים והכלות שרו שירי חתונה, "עוד ישמע, ועוד שירים שמחים,ואנחנו סנטימטר לידם, בוכים. אומרים על ימי הגאולה שעצב ושמחה ישמשו בהם בעירבוביה, אף פעם לא הבנתי את המשפט הזה עד אותו היום.

הרופאים ביקשו שהחברים יבואו לדבר איתו, אולי כך הוא יתעורר, אכן באו ואפילו הביאו לו את הזמרים והלהקות שאהב.גם אני רציתי לבוא,אך הוריי ביקשו שלא אלך עד שהם הולכים קודם, הסכמתי. ביום רביעי, יום אחרי הכותל הם הלכו.
אני כבר לא הספקתי להגיע.

בערב שבת היתה אמורה להיות פעולת הכניסה שלי. הכ"ל היה מוכן, פעולה חזקה מאוד עקב האירועים האחרונים שתנתב את החבר'ה. היה צריך רק לסיים להכין צ'ופרים. קבענו להפגש ביום חמישי ב17:30 בסניף. חזרתי הביתה מההתנדבות במוסד ההוא ב16:30, הייתי עייפה מאוד, התיישבתי על המיטה ואיכשהוא נרדמתי. בשעה 17:00 התעוררתי מצלצול הטלפון, היה זה מי שהייתי אמורה לפגוש בסניף. במקום "שלום" עניתי:" עכשיו חמש, לא קבענו בחמש וחצי?" -"לא נראה לי שאנחנו נכנסים השבת" הוא ענה בשקט."למה?" שאלתי"הרי עבדנו כ"כ קשה!" -"זה נגמר" הוא אמר. "מה נגמר?" שאלתי."את בין הראשונים שיודעים, הוא נפטר" קמתי ברגע אחד מהמיטה וצרחתי:"זה לא מצחיק! לא עובדים עליי בקטעים האלה" הוא המון פעמים עובד עליי אז העדפתי להאמין שגם הפעם."נראה לך שאני אצחק לגבי זה ??" ואז קלטתי, זה נפל עליי בבום גדול.

אחותי ששהתה איתי באותו החדר קלטה והתחילה לבכות. אני עוד לא בכיתי, הייתי בהלם. טלפונים החלו לזרום אליי כאילו אני מודיעין של חברה קדישא. סגרתי את הטלפון מעצבנות-"זה לא יכול להיות! הוא בן 18 בקושי! הוא לא מת!" אחותי חיבקה אותי בלי לומר כלום, היא רק בכתה. הוא היתה איתה בכיתה מ-א' עד ו'.ברגע שהיא חיבקה אותי עיכלתי ובכיתי.

ההלוייה היתה עוד באותו הערב ב22:00. הייתם פעם בבית קברות בלילה? יותר נורא מזה לא יכול להיות.כ"כ הרבה אנשים היו שמה, מעל ל1500.ואז הגיע הקטע הזה במערכת הכריזה:" עכשיו יוצאת הלוויתו של הנער________"
בום.בום גדול. פגיעה ישירה מטווח אפס ללב שלי."צר לי עליך אחי יוהנתן, נעמת לי מאוד.."בהספדים אמרו עליו דברים כ"כ נכונים ויפים,אבל ההספד שהכי שבר אותי היה של חבר שלו, הוא אמר:"מה שלנו היה כ"כ קשה- להגדיל את הכיפה,אצלך היה כ"כ פשוט,ברגע אחד עברת לכיפה גדולה, היית הולך יום-יום לפני שחרית למקווה.."ומשיך לספר עליו, על הפרטים הקטנים שהפכו אותו לכ"כ גדול..

ואז הגיע הרגע הזה שכיסו אותו בעפר, הרגע השנוא ביותר, שבו כולם בשקט גמור, רק השקט של הלילה ובכי שלנו נשמע.פתאום נשמעה מוזיקה מכיוון המרכז הבינתחומי ששוכן ליד בית הקברות:"יש לי יום-יום חג" התנגן ברקע,נזכרתי בכותל "עצב ושמחה ישמשו בעירבוביה"...כמעט התמוטטתי שם, לא יכלתי לעמוד בזה. עברתי את המסלול הנורא של כל ההלויות שהיו לנו השנה עד שהגעתי אליו להניח אבן. הנחתי, אמרתי לו שנתראה. בוכה ושבורת לב ברחתי משם.

"אהוב יקר, לא השארת גם לא זיכרון שיהיה לי ... הכל ידוע מראש אבל נשכח מהלב שלאהוב אותך זה לשלם בכאב. אהוב יקר, אתה רואה את השלכת, וזה הזמן ללכת..."

חזרתי הביתה וישירות הלכתי לישון, רציתי לשכוח מהכ"ל, לקום ולגלות שהכ"ל היה חלום.
התעוררתי למחרת וזה היה מציאות.
מציאות קשה. להתעורר ביום שישי, להכין שבת, ולדעת שאני לא מסוגלת להכנס לשבת היום. אין לי מספיק שמחה.
שמחה...כמה צריך ממנה בשביל להכנס אל הקודש...
הלכתי לביהכנ"ס."בואי בשלום עטרת בעלה גם בשמחה ובצהלה, תוך אמוני עם סגולה בואי כלה בואי כלה.." בכל ער"ש בין קבלת שבת לערבית מאחר שלא שמעים את הרב בעזרת נשים, הייתי יוצאת החוצה, רואה את החמה שוקעת לה בין הברושים של ביהכנ"ס ומדברת אל אבא.. באותה שבת יצאתי החוצה,התיישבתי בין הברושים ואמרתי:"שבת שלום אבא, ברוכה הבאה שבת המלכה, לא אוכל לקבל אותך השבת בשמחה, מצטערת" ופרצתי בבכי..אחותי באה והעבירה לי שיעור על משמעות השמחה, ועל למה נהוג לא לבכות בשבת..הפסקתי, אך מידי פעם היו הדמעות יורדות מעצמן. ידעתי את חשיבות השמחה אך לא יכלתי ליישם אותה.
הגעתי בער"ש לסניף על לוח הקומונרית שבד"כ צבעוני ושמח התנוססה הכתובת: "וזכנו לקבל שבתות מתוך רב שמחה" מעולם לא ראיתי את המילה שמחה כתובה בכ"כ הרבה עצב. ביום ראשון הלכתי לניחום אבלים גם זה סיפור בפני עצמו אך הדבר הזה ארוך מדי גם ככה..חזרתי הביתה אחרי 4 שעות בניחום.ידעתי שאני חייבת לצאת מהעצבות, ידעתי שאני חיבבת להמשיך,חייבת לשמוח. החלטתי שמעכשיו חיי ייראו אחרת, מלאים יותר קדושה, יותר שמחה אמיתית מתוך הבנה ודבקות בו יתברך..כמובן שזה לא קורה ביום, אלו דברים שנבררים ולומדים ומעמיקים בהם,לאחר שבוע שהעמקתי בנושא השמחה הבטחתי לעצמי שהחיוך הזה לא יפסיק...בזמן שהוא היה בתרדמת,בביה"ח החברים אירגנו רשימה ארוכה-ארוכה של חסדים, התנדבויות, קבלות לעתיד במצוות וכו' וכל בן אדם שבא היה צריך לחתום על משהו שהוא מתחייב לעשות מכל הרשימה הזו לרפאותו.נזכרתי ברשימה הזו ובמה שהתחייבתי כל יום בשחרית שכל הזכויות שלי ביום יהיו לרפואתו, ואז שאלתי את עצמי- ומה עכשיו?
ישירות לקחתי פתק וכתבתי: "לעילוי נשמתו של ________________. ______שלנו, נפטר ביום חמישי, ל' סיון התשס"ה לאחר מאבק ארוך על החיים שנמשך שבוע וחמישה ימים בהם _________ היה בתרדמת ואנחנו-בתפילות.'כמו אל ים נזרום נזרום נבקש עד שנגיע וניגע אל החלום' " שמתי את הפתק הזה בארנק שלי והחלטתי שמעכשיו אני לא יושבת, אם נוכחתי לדעת שהחיים יכולים להגמר ככה מהר, עליי' לנצל כל שניה מהם לדבר הטוב ביותר.למחרת התחלתי את האטרף של החופש ההוא:הייתי קמה ב7:00 בבוקר, ב8:00 הייתי מגיעה למוסד ההוא, בערך ב15:30 הייתי עולה על אוטובוס חזרה להרצליה, אם הייתי מגיעה בזמן הייתי קפצת הביתה לומר "שלום",ב17:00 הייתי הולכת לחלוקת סרטים ופנים אל פנים בעיר, בערך ב21:00 הייתי פורשת לסניף/הביתה (זה אותו דבר בערך...) החופש הזה היה כולו שלו...אם אפשר לקרוא לזה חופש..חודשיים כ"כ טעונים שהתחילו באובדן והסתיימו באובדן (הגוש), אבל יצאנו מחוזקים.

בפעם הראשונה שחזרתי למוסד ההוא אחרי שהוא נפטר, כולם שמה כבר ידעו, חיבקו אותי וניסו לנחם.המשכתי לעבוד, הגעתי לדני, ילד שלא תיקשר מאז בכלל ותמיד היה סגור בעולם משלו- פתאום חיבק אותי... כולם היו בהלם ואני פשוט שמחתי ובכיתי...
"עצב ושמחה ישמשו בעירבוביה"...

===================================================================================
הערה: ישנו תהליך ארוך של איך חוזרים לשמחה... אך אני חושבת שזה כבר ארוך מדי בשביל שאפרט בדיוק אולי בהזדמנות אכתוב בהרחבה על כך..
רק חבר'ה בבקשה! שמרו על עצמכם!!!!!!!!!!!!!!!!
ותשמחו...Smileתחיו חיי קדושה..
"ללמדך, שאין שכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך מתוך בטלים, אלא מתוך דבר של שמחה של מצווה" (מסכת שבת ל')





שתף/י בפייסבוק מאמר זה!


האחריות על התגובות מוטלת על בעליהן בלבד ואין לנו שום אחריות על תוכנן

יעלוש פרסם תגובה זאת:
וואי חזק!השאיר בי הרבה!

yaz פרסם תגובה זאת:
אני חייבת לשאול... זה ניצן?? אני חייבת לדעת!!

TamarHP פרסם תגובה זאת:
מקסים...

הדסזיסמן פרסם תגובה זאת:
גם אנחנו איבדנו את החבר שלו. ליאור.

גמד_של_שי פרסם תגובה זאת:
קטע חזק... באמת...
ממש מרגש!!!
יהי זכרון ברוך!!

גמד_של_שי פרסם תגובה זאת:
זכרו

Anonymous פרסם תגובה זאת:
יערה, אני לא רוצה לכתוב את השם כאן..אני לא יודעת אם המשפחה מרשה...

בתאל-ברכה פרסם תגובה זאת:
ההודעה האחרונה זה היה אני...

די פרסם תגובה זאת:
בתאלי.. פשוט ללא מילים.. תודה רבה לך.

Anonymous פרסם תגובה זאת:
מרגש..

banonit פרסם תגובה זאת:
מדהים! תודה!

מתנחלתגאה פרסם תגובה זאת:
חזק!!!!!


העמוד הראשי | פורומים | מאמרים | טורים אישיים | בדיחות | קישורים | משחקים 1 | משחקים 2 | הסיפור שאינו נגמר | רדיו | החשבון שלי | מסרים | שאלות נפוצות |
RSS | Hosted By: HTTP | אינדקס אתרים | קשר החן - קשירת מטפחות | סרוגים | תנאי שימוש | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לסרוג www.saroog.co.il | קרדיטים | sxc.hu
מערכת זו מופעלת על PHP-Nuke. ותורגמה על ידי צוות PHPNuke ישראל ושוחררה תחת הרישיון החופשי GNU/GPL .
כניסה למנהלים